סיפור משפחתי

יום אחד, כשהייתה בת 10, שי לקחה סכין מטבח ואמרה "מה יקרה אם אחתוך את עצמי בסכין?". זה היה יום שישי. בשישי אחר הצהריים ניסיתי לחפש פסיכיאטרים זמינים. פסיכיאטרית שתפסתי אמרה לי שחייבים ללכת איתה למיון. אחרי צרחות ואיומים בבית הגענו למיון ושם הילדה נראתה מאושרת. אשפזו אותה אבל בעצם לא הבינו למה באנו. בכל התמונות מהאשפוז היא מחייכת. אבל אנחנו ידענו שאנחנו בדרך לסרט אחר. בראשון שחררו אותו להדרכת הורים, טיפול בקהילה.

אחרי האשפוז הזמנתי לשבת את המשפחה שלי ושל בעלי. סיפרנו להם כמה המצב קשה, תיארנו להם את הדברים. עד אז האשמנו את עצמנו. עשינו שיחה משפחתית, ידעתי שאני צריכה לנהל את זה, שאני צריכה להגיד מה אנחנו צריכים.

שי הייתה בבית שלושה שבועות, בהתחלה עוד הייתה באופוריה מהאשפוז שם קיבלה הרבה תשומת לב. באחד הימים היא לקחה סכין, השתוללה, איימה, זרקה את הסכין לכיווני ולכיוון אחותה שישבה על הרצפה. החלטנו שחוזרים לאשפוז, הפעם בבית חולים פסיכיאטרי. חיכינו ליום ראשון, דיברנו איתם. בשבת אמא שלי באה. כשניגשתי לאוטו ראיתי שכתוב עליו "מוות". הבן הקטן לקח אותי לחדר והראה לי שכל הקיר עם כתובות באולטרה סגול שעוסקות במוות.

הגענו לבית החולים הפסיכיאטרי, שאלו אם אנחנו רוצים לאשפז את הילדה. עד אז בעצם היא לא נבדקה על ידי פסיכיאטר. אמרנו שאנחנו רוצים לאשפז אותה. אפילו הבאנו איתנו תיק, היה לי ברור שהיא לא יכולה להיות בבית. הכניסו אותנו ללובי של המחלקה. ישבתי בלובי המומה, ראיתי דלתות שקופות, נעולות, זה שימח אותי, חשתי הקלה. פעם ראשונה שהרגשתי שמישהו מבין כמה קשה לנו. זאת כספת של ילדים. החוויה הייתה מכילה, טובה. היא נשארה שם באותו יום. היא שמחה להישאר, אנחנו הלכנו הביתה. התקשרתי בלילה ובבוקר. לא דאגתי, שמחתי. דאגתי מהמפגש למחרת.

דאגתי שנגיע בזמן לביקור. מצאתי ילדה שמחה מאושרת, היא אמרה "איזה כיף להיות פה!". אני חושבת שגם היא הרגישה שהיא לא צריכה להעמיד פנים ולהדחיק את מי שהיא. אחר כך זה השתנה, נהיה יותר קשה.