סיפור משפחתי
המשפחה
משפחתה של אריאל, כיום בת 13, מונה אמא, אבא ושלושה ילדים. משפחה נורמטיבית שבה שני ההורים עובדים והילדים במסגרות הרגילות של בית הספר.
מספרת אתי, אמא של אריאל:
אריאל אושפזה בבית החולים לבריאות הנפש בנס ציונה כשהייתה בת 9.
הסימנים להתנהגות חריגה הופיעו כשנתיים קודם לכן.
אריאל כתינוקת וכפעוטה
אריאל היתה ילדה רגילה, נורמטיבית עד לאירוע טראומתי בבית הספר, שארע לה בהיותה כבת 7. היא חוותה התנפלות אלימה של קבוצת ילדים שהיכו אותה קשות. היא חזרה הביתה והגיבה בבכי ובהתכנסות ושיתפה אותנו. אז חשבנו שניתן למערכת (בית הספר) לטפל בנושא, היא לא היתה הילדה הראשונה שחוותה אלימות ובית הספר היה אמור לטפל באירוע.
באותה העת לא הבנו עד כמה אריאל נפגעה עמוק בנפש מהאירוע האלים שעבר עליה. לקחנו אותה לפסיכולוג ותוך כדי הטיפול אצלו שמנו לב שהיא הפסיקה לאכול ואת האוכל שהיא לוקחת לביהס היא מחביאה ומסרבת לאכול. בשלב מסוים הפנו אותנו למרפאה להפרעות אכילה, היא היתה אז בערך בת 7.5 – 8. במרפאה טופלנו ע"י פסיכיאטר ודיאטנית. זה השלב שהיא התחילה לקבל כדורים כחלק מהטיפול. התחילו אצלה תופעות שלא היו קודם – אלימות, בריחה מהבית, היא נעלה את עצמה באחד החדרים וכדומה. הצוות במרפאה להפרעות אכילה הוסיף לה עוד כדורים.
בשלב הזה היא ירדה המון במשקל, ממש הפכה לשלד, היא החביאה אוכל, היתה קמה לשירותים כדי להוציא את האוכל מהפה לפח, לכיור ולאסלה תוך כדי הארוחות – ממש פגעה בעצמה. זה השלב שהתחילו לדבר איתנו על אשפוז. לא הסכמנו לאשפז.
התופעות הלכו והחמירו – אריאל היתה בורחת המון מהבית ומתחבאת כדי שלא נמצא אותה. ילדה צעירה כל כך בת 8 וקצת. עם הזמן הפסיקה ללכת לבית הספר, הפסיקה ללכת לחוגים וניתקה קשר עם החברות שלה. היא הלכה והשתבללה בתוך עצמה. היו המון התקפי זעם, בכי ואלימות כלפינו.
הפסיכיאטר שוב לחץ על אשפוז. הוא הסביר שלמעשה אריאל אינה מתפקדת בתפקוד נכון ובמקביל עושה מעשים מסוכנים.
אני זוכרת שכל הזמן היינו משגיחים עליה, לא הורדנו את העיניים ממנה.
לא הסכמנו לאשפוז, אבל החלטנו ללכת למכון "גשר" של מרכז שלוותה, שבו מטפלים בילדים שאינם במסגרת לימודית ומנסים להחזיר אותם לתלם.
במכון גשר לאחר אבחון של הצוות הרפואי, דווח לנו שהיא עם מחשבות פסיכוטיות ורצונות אובדניים. היא דיווחה על רצון למות, ושומעת אנשים וקולות. גם בגשר המליצו לנו על אשפוז. הלכנו לקבל חוות דעת פרטית ושם נאמר לנו שחייבים אשפוז. אז הבנו שאין ברירה. קבענו תאריך לתחילת האשפוז. יומיים לפני התאריך המוסכם אריאל ניסתה להתאבד. במקרה פתחתי את דלת החדר שלה והיא היתה בדיוק כבר עם חצי גוף מחוץ לחלון. כולנו נבהלנו, היא וכל המשפחה. למחרת בבוקר נסענו למרכז בנס ציונה ואשפזנו אותה.
תקופת האישפוז
אריאל היתה בת 9 כשהגענו לאשפוז בנס ציונה והיא שהתה שם 1 שנה ו- 4 חודשים. הכי קשה היה להשאיר אותה בבית החולים. כל ילד שמתאשפז במחלקה רגילה, ולא בבריאות הנפש – ההורים שלו יכולים לשהות לצידו. אבל כאן אתה משאיר את הילד ולא יכול להיות לידו.
בחודש ומשהו הראשונים לאחר האשפוז נסענו אליה, אבא שלה ואני, כל יום בסיום העבודה. בבית נותרו שני האחים שלה שנזקקו לנו ואנו לא יכולנו להקדיש להם מעצמנו. לקחנו מישהי בשכר שתשמור עליהם. בקושי עמדנו במטלות הפשוטות והרגילות של הבית כמו בישולים, כביסות, ניקיון וכדומה. חיינו את היומיום אבל התאבלנו על הילדה שהיתה לנו עד גיל 7 שכבר לא תחזור. זה תהליך מורכב וארוך.
עבדנו פחות ולכן הרווחנו פחות. מבחינה כלכלית זה היה עול כבד. בשלב ההוא גם לא קיבלנו כל הקלות מהמדינה. נכנסנו לחובות. נוכחנו לדעת שיש כל כך הרבה דברים שעוד יש לשנות בבריאות הנפש. למשל הרבה מאוד הוצאות כספיות מוטלות עלינו וגם כך אנו נאלצים לעבוד פחות ולהרוויח פחות ובנוסף לשלם על שירותים כמו שמרטפות וכדומה מפני שנאלצנו להעדר מהבית.
לא הצלחנו לישון כמעט, התפקוד שלי בעבודה היה על אוטומט. זו היתה תקופה קשה מאוד. לאט לאט עברנו לביקורים יומיים של רק אחד מאיתנו. ההורה השני חזר הביתה מהעבודה והיה עם הילדים שבבית.
במקביל, בבית החולים אריאל עברה תקופה של ניסוי וטעיה עם הכדורים והמינון שלהם. עד שקיבלנו את האבחנה שלה: לאריאל יש מאניה דיפרסיה.
כעבור כשנה ו- 4 חודשים מהאשפוז, לקראת סוף תקופת האשפוז, בית החולים המליץ שנעביר את אריאל לפנימיה פוסט אישפוזית. לא הסכמנו. החזרנו את אריאל הביתה.
לאחר האישפוז
אריאל חזרה לבית ספר חדש, חינוך רגיל אך כיתה קטנה, עם סייעת צמודה. בחודשיים – שלושה הראשונים, לאחר שאריאל חזרה הביתה הכל היה בסדר. שוב היינו אמא, אבא ושלושה ילדים. אבל אז החלה הידרדרות במצב של אריאל. הלכנו 3 פעמים בשבוע לשלוותה ולא הצלחנו למנוע את ההידרדרות. היא החלה לפגוע בעצמה ולהיות תוקפנית, בכי והתקפי זעם, מצאנו את עצמנו חסרי אונים והתחלנו להעלות תרופות יחד עם הצוות הרפואי כדי לעצור את ההתדרדרות. זו הנקודה שהבנו שצריך לשלוח את אריאל לפנימייה פוסט אישפוזית כי יש עוד שני ילדים בבית.
אריאל כיום
אריאל בת ה- 13, שוהה בפנימייה פוסט אישפוזית ומגיעה הביתה פעם בשלושה שבועות. בנוסף אנו מבקרים אותה אחת לשבוע ומשוחחים בטלפון גם כן אחת לשבוע. זה אולי נשמע קשה אבל לפנימיה יש שגרה מאוד מסודרת וברורה והשגרה הזו עוזרת ליציבות ומאפשרת לאריאל לתפקד ולהתפתח. היא זקוקה למסגרת של 7/24, לצוות עוטף וגבולות ברורים. מה מותר ומה אסור. זה מקל עליה מאוד. במבחן התוצאה יש שיפור הדרגתי. גם אריאל אומרת שיש שיפור.
בחרנו להילחם על אריאל והיום אנו בהבנה שזה בסדר. אנו מקבלים את העובדה שהיא ילדה מורכבת. אני הבנתי שאני רוצה להיות אמא שלה ולא איש הטיפול שלה. ולכן היא זקוקה למסגרת טיפולית שתיתן לה את מה שהיא זקוקה לו בהיבטים אלו. להרים ידיים בכלל לא היתה אופציה עבורנו. היינו צריכים להיות שלמים שהאשפוז בבית החולים ולאחר מכן בפנימייה הוא הדבר הנכון בשבילה.
המשפחה והסביבה
שיתפנו את בני המשפחה הקרובה של שנינו – הסבים והסבתות והאחים והאחיות. בני המשפחה עברו גם הם תהליך של אבל על הילדה שהיתה עד גיל 7 ולא תחזור יותר. בשלב ההוא לא קיבלנו מהמשפחה עזרה בשמירה על האחים של אריאל שנותרו בבית. אני מניחה כי אם היה ילד חולה במחלה כמו סרטן היתה התגייסות יותר גדולה של המשפחה בשמירה על הילדים שבבית, בבישולים ובשאר המטלות. כאן זה לא היה. הכל נפל עלינו. בהתחלה לא שיתפנו את הסביבה. היתה בושה. עם הזמן התחלנו לשתף מעגלים נוספים.
חווינו בדידות בעקבות המחלה של אריאל. הבדידות מורכבת מאשמה, בושה, חוסר רצון להסביר לאנשים מה קורה, שיפוטיות של אנשים, תחושה של חריגות, תחושה שאנו יוצאי דופן.
אריאל והמשפחה כיום
היום אני הכי גאה בה! אני מעריצה אותה!
לא מזמן אריאל שאלה אותי אם אני אוהבת אותה פחות בגלל המחלה שלה, השבתי לה שדווקא בגלל המחלה אני אוהבת אותה יותר, והמחלה גרמה לי להכיר אותה באופן טוטאלי, כל הרגשות שלה מאוד מוחצנים והכל נורא קיצוני. אני לא מכירה ילדה שכואבת כמוה, אוהבת או שונאת. הכל גדול.
המחלה שינתה את אריאל. בעוד שבהתחלה היא נראתה אנורקסית, היום היא מאוד גדולה בגלל השילוב של אכילה רגשית ותרופות. מאז שהיא בפנימיה אנו זוכים לכמה הקלות מהמדינה. יש לנו תו נכה למשל. במקומות ציבוריים אנו מתנהלים לפי הקצב שלה.
האחים של אריאל חוו בושה בהתחלה, אולי גם בהשפעתנו כי הסתרנו, נאלצנו לשקר לעיתים כדי להסתיר את מצבה מהסביבה. היום הם אינם מתביישים, אולי קצת כועסים עליה כי החיים של כולנו השתבשו.
מצד שני, לאחים של אריאל יש יכולת רגשית לראות את הצרכים של אנשים עם צרכים מיוחדים, וזה תודות לחיים שלהם במחיצת אריאל. אחד האחים אף מתנדב בכנפיים של קרמבו.
מסר להורים
מאז שאריאל בפנימיה אנו משקמים את החיים שלנו. קודם טיפלנו באחים של אריאל ולאחרונה נפנינו לטפל בזוגיות שלנו.
המסר שלנו לילדים שלנו הוא שהורה תמיד נמצא שם בשביל הילד שלו בכל מצב. והמסר בתוך המשפחה הגרעינית שלנו הוא שאחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אנחנו אומרים לאחים של אריאל: אתם תשמרו על אחותכם ותהיו גאים בה לא משנה מה.
הראיון נערך בנובמבר 2021